נפרדנו כך, הייתה דממה..
אחרי שגרנו בו 50 יום ונסענו כ- 7,000 ק”מ, בשעה האחרונה של המסלול וב- 100 הק”מ האחרונים – דמם הקראוון שלנו ונעמד באמצע גבעה קטנה סמוך לקרייסטצ’רץ’.
לא כך תכננו את הפרידה מהבית הנייד שלנו: התוכנית הייתה להגיע לקרייסטצ’רץ’, להתמקם בדירה ששכרנו מבעוד מועד ואז “להכין” את הקראוון להחזרה- לנקות פנימית וחיצונית, להדביק את כל מה שנשבר, למלא דיזל וכו’
וכך מצאנו את עצמנו תקועים באמצע הכביש, במקום גרוע במיוחד.
מכאן, רק שבחים לניו זילנדים ולחברה שממנה השכרנו את הקראוון:
לא עברה דקה (בעצם זו הייתה המכונית הראשנה שעברה) ועצרה לידנו משפחה ניו זילנדית חביבה. תוך שניות נשלף כבל גרירה וסייעו לנו להעביר את הקראוון למקום בטוח בצד הדרך, בסוף הגיבעה.
לא עברו 20 דקות, וגרר של חברת הקראוונים הגיע, תוך שהוא (לא להאמין) מתנצל על העיכוב.. לאחר נסיעה קצרה הגיח מולנו רכב נוסף של החברה, מצוייד בשוקולדים לילדים, כדי שניסע בצורה יותר נוחה.
לבקשתנו, גררו אותנו לחניון של חברת הקראוונים עצמה, שם היינו אמורים להחזיר בכל מקרה את הקראוון יום למחרת.
לא ביקשנו שום פיצוי ולא חשבנו שמגיע לנו פיצוי ובכל זאת החברה על דעת עצמה נתנה לנו רכב ל-24 שעות, ספגה את מס הדיזל הנהוג בניו זילנד (כ-$5 לכל 100 ק”מ) וקיבלה את הקראוון שלנו כמו שהוא (כלומר מלוכלך, עם מיכל דלק חצי ריק ושולחן שבור) בלי שום חיוב.
|
|
|
|
